תקיפה מנהלית של חובות ארנונה
אחד ממקורות המימון העיקריים של רשויות מקומיות מגיע מהטלת מס ארנונה על כלל הנכסים בשטח המוניציפאלי של היישוב. ההצדקה לכך מגיעה מההנאה שמפיקים בעלי הנכסים ממגוון שירותים שמספקת להם הרשות המקומית.
עם זאת אין זיקה ישירה בין החובה לשלם ארנונה לבין ההנאה בפועל של אותו נכס משרותי הרשות ולכן מבחינת אופייה נחשבת הארנונה למס (בניגוד לאגרות והיטלים).
הסמכות של הרשות המקומית לגבות ארנונה מוסדרת בחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב) התשנ"ג – 1992. סעיף 8(א) לחוק מסמיך את הרשות המקומית להטיל ארנונה בצו, הנחשב למעשה חקיקה, בו נקבעים עקרונות חיוב הארנונה, כגון תעריפים, אופן החישוב וכד'.
דרכי גביית הארנונה
בפני הרשות המקומית עומדות שתי דרכי פעולה לגביית הארנונה כאשר נישום אינו משלם.
גבייה משפטית- הגשת תביעה אזרחית בבית המשפט המוסמך.
גבייה מנהלית- הפעלת אמצעי גבייה מנהליים לרבות הטלת עיקולים.
במאמר זה נתמקד בהתמודדות עם דרכי הגבייה המנהליים.
גבייה מנהלית
אין חולק כי הליכי גבייה מנהליים מעניקים כח רב לרשות המקומית. לרשות סמכות להפעיל אמצעי גבייה, כמו עיקולים, מבלי שהעניין נבחן ע"י בית משפט, מבלי שהנישום התגונן והביא ראיות מזכות, ומבלי שניתן פסק דין.
הליך הגבייה המנהלית נפתח בדרישת תשלום לנישום לשלם את חובו (סעיף 4 לפקודת המיסים (גבייה) וסעיף 306 לפקודת העיריות). אם הנישום לא שילם רשאית הרשות לנקוט הליכי גבייה מנהליים.
הנחיות היועץ המשפטי לממשלה – 2012
חשוב לדעת כי הליכי גבייה מנהליים מוגבלים למשך שלוש שנים ממועד התגבשות החוב. למעשה לאחר 3 שנים נוצרת מניעות, מעין התיישנות של ההליכים, והעירייה מופנית להליכי גבייה משפטיים במסלול האזרחי.
תקיפה של הליכי גבייה מנהליים – עתירה מנהלית
נשאלת השאלה כיצד נוכל לתקוף הליכי גבייה מנהליים בשעה שעל החוב הנטען ע"י הרשות חלה התיישנות.
בחוות הדעת המרכזית שניתנה בפסק דין 187/05 (הלכת נסייר) ע"י כבוד השופטת ברלינר נקבע כי טענת התיישנות אינה מבטלת את הזכות המהותית אלא מהווה רק מחסום דיוני (סעיף 2 לחוק ההתיישנות). כמו כן מאפיין נוסף של ההתיישנות בדין הישראלי הוא שזו נתפשת כטענת הגנה בלבד, טענת מגן, ולא טענת חרב. כלומר צריך שתוגש תובענה בטרם נטען להתיישנות.
בית המשפט קבע כי תביעה לקיום זכות ע"י רשות שלטונית, גם אם אינה מוגשת לבית המשפט, תיחשב לתביעה במשמעותה בסעיף 2 לחוק ההתיישנות, ומכאן שיהיה ניתן לתקוף אותה בטענת התיישנות. זאת נעשה באמצעות עתירה מנהלית לבית משפט מחוזי בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים.
על קושי לפיו בחוק ההתיישנות רק נתבע רשאי להעלות טענת התיישנות מתגברת השו' ברלינר כך: "כי אם ההליך הבסיסי שבו מבקשים להעלות טענת התיישנות נחשב ל"תביעה לקיום זכות", ואם מי שטוען את טענת ההתיישנות הוא הנתבע באותה "תביעה לקיום זכות", הרי ש"אין חשיבות לכך שבהליך שבגדרו מושמעת בפועל טענת ההתיישנות חובש הטוען כובע אחר.
