הנחת סלב לרשויות המקומיות – לא יעמדו בתכניות ההנגשה הקיימות מאז התווסף ל"חוק השוויון" פרק הנגישות חלפו כבר שלוש עשרה (13) שנים, ועדיין ניראה כי חוסר נגישות חברתית, ועמה הבדידות, נותרה אחת הבעיות המרכזיות בחייהם של אנשים עם מוגבלויות.
במובנים רבים חוסר הנגישות משאיר את בעלי המוגבלות מחוץ לקהילה הרחבה ומעביר להם את המסר "אתם לא שייכים". ניראה כי החברה שלנו עדיין לא הפנימה את הצורך והיתרון שבהתאמת הסביבה והנגשתה לאנשים עם נכויות כך שיוכלו לצאת ולבוא בה כאחד האדם.
אחד האלמנטים המרכזיים בהבטחת שוויון זכויות עבור אנשים עם מוגבלות הוא הבטחת נגישות החברה, ובתוך כך נגישות הסביבה הבנויה, התחבורה, המידע והתקשורת, כמו גם נגישות השירות ומוצריו, וזאת על מנת לאפשר לאנשים עם מוגבלות להתערות בחברה, ללמוד, לתפקד, לעבוד, לנוע ולבלות על פי רצונם, יכולתם ומשאלותיהם.
המהפכה החברתית – משפטית, שמתחוללת בשנים האחרונות בעולם המערבי לא פסחה על ישראל. חוק שוויון זכויות אנשים לבעלי מוגבלויות שחוקק ב-1998 והתוספת של פרק הנגישות, כאמור, בשנת – 2005 ניסו להתמודד עם הבעיה, ולהעמיד את עניינם של האנשים עם המוגבלות כסוגיה של זכויות אדם.
יישומו של החוק, לא היה, ואיננו, דבר של מה בכך, היות והוא כרוך בהקצאת משאבים משמעותיים, הובלת תהליכי תכנון, ובעיקר שינוי תפיסה חברתית מיושנת, שאינה מתכתבת עם שיח של זכויות.
במהלך השנים נמתחה ביקורת נוקבת על אופן וקצב יישומו של החוק. לעניין זה מחזיקות הרשויות המקומיות, בשני כובעים: הן אחראיות למתן שירותים לציבור, ובה בעת נושאות באחריות למבני ציבור, כגון: מבנה העירייה, בתי כנסת, בתי ספר, מועדונים ועוד, ולמרחב הציבורי המוניציפאלי, כמו: מדרכות, פארקים ציבוריים, גני שעשועים, תחנות אוטובוס ועוד. בכובעה השני, העירייה ממונית על האכיפה של חוקי התכנון והבנייה, מתן רישוי לעסקים וכיו"ב הליכים שבמסגרתם היא אמורה לאכוף את יישומו של החוק.
בכל הקשור לבנייה חדשה ניראה, שרובן המכריע של הרשויות עשו את הנדרש והן מצרפות יועץ נגישות לכל תכנית בינוי חדשה מה שמבטיח עמידה בתקני הנגישות שנקבעו. הבעיה הגדולה מצויה בהשלמת הפערים במבני ציבור קיימים. אילוצים תקציביים וחסר במודעות גורמים לכך, שקצב ההתקדמות אינו מספק, וכי הסיכוי שהרשויות יעמדו ביעדי החוק- השלמת כל פערי הנגישות עד שנת 2018- הוא קלוש.
ההכרה בזכותם של אנשים עם מוגבלויות לקיים חיים תקינים ונורמאליים במרחב העירוני נוסחה לראשונה ב-24 במרץ 1995 בברצלונה, ספרד ב"הצהרה של ערים ומוגבלים".
רימרמן וארטן-ברגמן (2005) טוענים כי קיים פער בין ההוראות המפורטות בחוק לבין המצב בפועל. יישום חלקי זה מעלה את השאלה, האם ניתן להצביע על עלייה בהיקף השתתפותם של נכים בחברה הישראלית, או שמא לשון החוק, קרי שפת הזכויות, תלושה מן ההוויה הישראלית ומערכיה, ולא הביאה לתמורה ממשית בחייהם של אנשים עם מוגבלויות.
מבחינה שערכנו בקריית ביאליק אנו מסיקים כי ברמת ההצהרות והכוונות העירייה נמצאת במקום טוב.
העירייה מצהירה בחזונה על חשיבות השילוב של אנשים עם מוגבלויות והיא מקיימת את המסגרות שתפקידן לקדם את הנושא, כמו ועדת נגישות, רכז נגישות ותמיכה בקהילה נגישה. בעלי מוגבלויות בעיר נגישים לקבלת החלטות באמצעות נציגה ישירה המכהנת במועצת העיר, וממלאת תפקידים מרכזיים בנושא: היא משמשת כיו"ר ועדת הנגישות, יו"ר קהילה נגישה, ומכהנת בועדות אחרות שדנות בנושאים, שלהם נגיעה כזו או אחרת לבעלי מוגבלויות.
עוד קודם לכניסתו של פרק הנגישות לחוק (2002) החלה העירייה לפעול להסדרת הנגישות בעיר. לאחר כניסתו של החוק לתוקף (2005) הזמינה העירייה תכנית אב לנגישות (2008), במטרה לעמוד על הפערים בתחום ולהיערך לסגירתם. התכנית כללה הנחיות לסביבה נגישה ולמבני ציבור נגישים, קריטריונים לקביעת עדיפויות בהנגשת מבני ציבור, הנחיות לתכנון שכונות חדשות והנחיות להנגשת שירותים. כמו כן התבצעה סריקה של רחובות נבחרים בעיר ומבני ציבור והוגש אומדן עלויות ולוח זמנים מפורט להשלמת החסר.
אם כן, ניתן לומר כי העירייה עשתה את כל הפעולות הדרושות מהבחינה התכנונית כדי לקדם את הנגישות הפיסית בעיר ולעמוד בהוראות החוק המחייבות השלמת פערים מלאה עד 2018.
במקביל גם ברמת הביצוע נראות בשטח פעולות חיוביות של הנגשת המרחב הציבורי ומבני הציבור. ניתן לראות כי פעולה משולבת עם משרד התחבורה הביאה להנגשה של 54 תחנות אוטובוס בעיר, וכהשלמה הנגשת המדרכות הסמוכות לתחנות.
אולם, בדיקת תקציב העירייה, המבטא באופן הברור ביותר את מדיניות העירייה מעלה כי הוא אינו כולל סעיף תקציבי יעודי לנושא ההנגשה בכלל, וההנגשה הפיסית בפרט. בדקנו ומצאנו גם כי לרכז הנגישות לא מצאה העירייה תקציב מתאים והוא ממלא את תפקידו בהתנדבות מלאה, עובדה שמשפיעה על רמת המחויבות של העירייה לעניין ככל שמדובר בהקצאת תקציבים וגם לרמת המחויבות של הרכז לתפקידו.
גם בתפעול ה"קהילה הנגישה" שפועלת בתחום ההסברה והעצמת קהילת בעלי המוגבלות בעיר, ומסייעת לרשות לאסוף מידע על מצב הנגישות לא זיהינו פעילות מאורגנת ומתוקצבת באופן ברור, על אף שהקהילה פעילה וחיונית לחיי החברה בכלל והמוגבלת בפרט בעיר. לרוב הפעילות מתוקצבת אד הוק בהתאם לבקשות שמועלות.
למרות קיומה של תכנית אב מפורטת הכוללת לוחות זמנים ואומדני עלויות התרשמנו שמדיניות העירייה המעשית היא לשלב את עבודות ההנגשה במסגרת עבודות הפיתוח הכלליות, מבלי להתחייב לתכנית הקיימת.
בסקירת מבני הציבור עולה תמונה דומה. הנגשת מבנים נעשית רק במסגרת שיפוץ כללי של הבניין שאינו נובע בהכרח מצורכי נגישות (ראו ספרייה עירונית שנמצאת בשיפוץ והנגשה).
בדקנו את המבנים לפי ארבעה פרמטרים: שירותי נכים, חניית נכים, רמפה ומעלון. בסיכום כללי ניתן לראות כי מתוך 35 המבנים והמתקנים שבדקנו 11 (31%) לא נגישים כלל, 13 (38%) נגישים באופן חלקי ורק 11 (31%) נגישים במידה סבירה. המשמעות היא כי לעירייה יש יותר מ-24 מבנים בהן נדרשות עבודות הנגשה כדי להביא את המבנה לרמה סבירה של נגישות.
בולטת במיוחד חוסר הנגישות של בתי הספר בעיר שם לא נימצא ולו גם בית ספר אחד שעומד בסטנדרט הנגישות הבסיסי.
נקודת האור עולה ממועדוני התרבות שם מצאנו את רובם נגישים במידה סבירה.
בהסתכלות קדימה, לעירייה נותרה כשנה עד ל-2018, המועד שנקבע בחוק להשלמת פערי הנגישות, על מנת להשלים את החוסרים. על סמך ההתנהלות הלא מתוכננת ולא מתוקצבת של העירייה אנו מעריכים כי העירייה תתקשה לעמוד ביעדי החוק.
לשם עמידה ביעדי החוק נדרשת העירייה להעריך מחדש את הפער הקיים בנגישות הפיזית בעיר, ולבנות תכנית חמש שנתית מתוקצבת בבסיס התקציב השנתי. אין הדבר מונע מהעירייה לכלול עבודות נגישות בעבודות הפיתוח המתוכננות ובלבד שאלו יהיו ידועות מראש, ויהוו חלק מהתכנית לסגירת פערי הנגישות.
עיריית קריית ביאליק אינה ייחודית בהתנהלות זו. השלטון המקומי בישראל סובל מזה שנים מבעיות תקציביות קשות, שבאות לביטוי בכל פעם שהעירייה נדרשת לממן בבסיס התקציב שלה החלטות שמתקבלות אצל השלטון המרכזי. גם ההקצאות של האוצר לנושא אינן מספקות ואנו צופים כי ככל שנתקרב לשנת 2018 יופעל לחץ כבד על הממשלה להאריך בתקנות את המועד הסופי להשלמת פערי הנגישות כפי שכבר נעשה בעניינם של גופים ציבוריים אחרים.
