מה הסיבה שרשות מקומית בוחרת להתעלם מצרכיה של ילדה עם מוגבלות שעה שהחוק עומד בברור לצדה של הילדה? השאלה הזו עולה אצלי במחשבה בכל פעם שאני מטפל בתביעת נגישות נגד רשות מקומית.
השבוע הגיעה אלי אם לילדה מקרית מוצקין, שטענה שעיריית קרית מוצקין גוררת רגליים בכל הקשור לחובתה לבצע עבודות הנגשה בכיתת לימוד בו לומדת ביתה.
אצל בתה בת ה-12 שלומדת באחד מבתי הספר בעיר, התגלתה לקות שמיעה בדצמבר 2018. מאותו הרגע האם לא נחה לרגע. כמו אם שדואגת לבתה ורוצה עבודה את הטוב ביותר, היא עשתה את כל הנדרש ממנה. היא עדכנה באופן מיידי את מנהל מחלקת החינוך בעירייה בתוצאות הבדיקה. משם הופנתה למרכז שמע במשרד החינוך ולבקשתם הציגה בפניהם שתי בדיקות שמיעה של בתה שמצביעות על ירידה חדה בשמיעה. ולבסוף אף השיגה את האישור לביצוע הנגשה שנשלח ישירות לעירייה.
בשלב זה הייתה העירייה מחויבת להתחיל בביצוע עבודות ההנגשה על מנת שבכתה יבוצעו ההתאמות הדרושות, כדי שהילדה תוכל להשתתף בלימודים באופן רגיל ושוויוני. אבל בעירייה לא התרשמו מהצורך הדחוף והחלו לגלגל את האחריות מגורם אחד לשני, הכל חוץ מלקדם את העבודות להנגשת הכתה.
מבחינה משפטית רשות מקומית, שהיא בעלת מוסד חינוך חייבת בהנגשתו בשני פרמטרים, הנגשה כללית והנגשה פרטנית. באשר להנגשה הכללית, היו כל הרשויות בארץ צריכות להיות מוכנות באופן כזה, שבכל בתי הספר יהיו שירותים מונגשים, פיר למעלית ורמפה בכניסה לבית הספר. מבלי לערוך בדיקה מדוקדקת אני יכול להניח שבמועד כתיבת שורות אלה, רבות מהרשויות אינן עומדות בהוראת חוק זו.
מבחינת הנגישות הפרטנית, שמיועדת לתת פתרון לבעיה ספציפית של תלמיד או הורה, חייבת הרשות "מיד לאחר שנודע לה כי בבית הספר לומד או עתיד ללמוד ילד עם מוגבלות להתחיל בעבודות הנגשה", זו הוראת החוק.
בחינה של הפסיקות שניתנו במקרים דומים, מראה שחלק מהעיריות לא לוקחות ברצינות את הוראות החוק ומנסות לעשות כל אשר לאל ידן, כדי להתחמק מביצוע העבודות שמן הסתם יש להן גם עלות כספית. בכך הן כושלות פעמיים, פעם כאשר אינן מבצעות את המוטל עליהן על פי חוק ומנגישות את בית הספר לאנשים עם מוגבלות, ופעם שניה בפגיעה בקופה הציבורית, כשהן מפסידות שוב ושוב בתביעות משפטיות שמוגשות נגדן ונאלצות לשלם פיצויים מהקופה הציבורית.
גם במקרה זה הגיעו הדברים לכדי הגשת תביעה שכן הפרת החוק על ידי הרשות המקומית אינה יכולה לעבוד לסדר היום.
