מצלמות מעקב כמו גם באמצעים טכנולוגיים אחרים הפכו בשנים האחרונות לנפוצים במקומות עבודה ובמרחב הציבורי מתוך מטרה להגן על רכוש פרטי או ציבורי, למנוע ו/או להרתיע מביצוע עבירות, לאכוף שמירה על הסדר הציבורי, וכמובן לפקח על עובדים במקומות עבודה.
התקנתן של אמצעי מעקב בגופים ציבוריים, כגון רשות מקומית, מעוררת שאלות בעלות היבטים משפטיים. ראשית, מהם ההליכים התקינים שבהם צריכה לנקוט רשות ציבורית קודם לקבלת החלטה להתקין מצלמות? שנית, כיצד יטופל המידע שנאגר ע"י המצלמות מרגע הפעלתן? ושלישית, מה האחריות של העירייה?
הזכות לפרטיות – המסגרת הנורמטיבית
הוראות חוק בעניין הגנה על הפרטיות ניתן למצוא בשני מקומות: סעיף 7 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, הקובע, בסעיף קטן א', כי: "כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו", וכן, בחוק הגנת הפרטיות תשמ"א – 1981, שם סעיף 2 לחוק מוגדרת פגיעה בפרטיות כ"בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו…וכן צילום אדם כשהוא ברשות היחיד".
הזכות לפרטיות היא זכות עמומה אשר זכתה לפרשנויות והצדקות שונות. ברמה הבסיסית ביותר המשמעות של הזכות היא בהבחנה בין הפרט לכלל, ובזכותו של הפרט "להיעזב לנפשו".
בפס"ד פלונית מבהיר כבוד השופט אהרון ברק כי "הזכות לפרטיות הינה זכות חוקתית, וכי היקפה ייקבע ע"פ הוראות חוק היסוד". בכך הצטרף חוק היסוד לרשימה ארוכה של חוקות ואמנות, המכירות בפרטיות כזכות אדם חוקתית.
אמצעי מעקב במקום עבודה:
בלא מעט מקרים יחשב מקום העבודה רשות הרבים – זאת, בהתאם למאפיינים של המקום ואופי הנגישות שלו לציבורים רחבים. יחד עם זאת יש לומר בברור כי משרד שבו אדם עובד יחשב לרשות היחיד.
אם כך, מאחר ומקום העבודה אינו יכול להיחשב ל"שטח ציבורי", אזי בהתאם לפסיקות בתי המשפט, קיימים פערים ביחסי הכוחות בין המעביד לעובדיו ואלו מחייבים אותו, ככל והוא מבקש להתקין מצלמה, לעמוד בנטל כבד, המשתווה לדרישות המוטלות על גוף ציבורי המבקש לפגוע בזכות חוקתית לפרטיות. חלק מאותו נטל יהיה הצורך של המעביד להצביע על מטרה לגיטימית להצבת המצלמה, להוכיח כי הפעלת מצלמה לא תפגע בפרטיות של העובדים במידה העולה על הנדרש, ולוודא שהעובדים מודעים לקיומה ולפעילותה.
אם המעסיק יבחר להתקין את המצלמה למרות אי הסכמתו של העובד הרי שיש בכך משום הרעה בתנאי העבודה, והעובד יוכל להתפטר בדין מפוטר ולקבל את הפיצויים המגיעים.
מעסיק ציבורי
כאשר המעסיק הוא ציבורי חובת תום הלב שלו כלפי העובדים היא חובת תום לב מיוחדת, שלה ביטוי גם בחוק וזכתה להכרה ולמעמד מיוחד. על כך אמר בית הדין לעבודה במספר הזדמנויות: "…ביחסי עבודה 'חבים הצדדים חובת נאמנות ותום לב מוגברים זה לזה, בחינת אדם לאדם מלאך… ובית הדין לעבודה שם גישה זו כנר לרגליו'.
מכאן שעל הרשות לשקול, טרם התקנת אמצעי מעקב, להיוועץ בוועד העובדים ולשתף אותו בכוונותיה, וכמובן לשמוע את עמדתו.
רשם מאגרי המידע
יש לזכור כי המידע שנאגר במצלמות המעקב מצוי ברשותה וסמכותה של הרשות הציבורית והיא מחויבת לנהוג בו בהתאם להנחיות רשם מאגרי המידע.
הנחיות הרשם פורסמו כבר בשנת 2012 פרסם בדבר השימוש במצלמות מעקב. בהנחיות, קובע הרשם, כי השימוש במצלמות מעקב במרחב הציבורי, במיוחד בידי רשויות, צריכות להבחן בתנאי פסקת ההגבלה (כאמור בסעיף 8 לחוק יסוד: כבוד אדם וחירותו), על מנת לבסס את התכלית הראויה והמידתיות הנדרשים. בכל מקרה את ההחלטה יש לקבל באופן מושכל ומודע, לאחר בחינת הצרכים והחלופות לשימוש במצלמה, כפי שמוצע להלן.
- ידוע הציבור. האיסור שבסעיף 1 לחוק לפגוע בפרטיותו של אדם ללא הסכמתו, ודרישת השקיפות המוטלת בסעיף 11 לחוק מחייבים ליידע את הציבור על הצבת מצלמת מעקב. אמצעי הידוע המינימלי הוא הצגת שלטים בסמוך למקום בו המצלמה מותקנת, וכן בכניסה לאזור הכיסוי של המצלמה.
- שמירת הצילומים לאחר שהם אינם נחוצים עוד מהווה הפרה של עקרון הגבלת המטרה (סעיפים 2(9) ו- 8ב לחוק) ויוצרת סיכוני אבטחת מידע מיותרים, ומשום כך גם פוגעת בזכות החוקתית לפרטיות במידה העולה על הנדרש. יש לבחון בקפידה האם מטרת התקנת המצלמות בכלל מחייבת הקלטה של הצילומים, או שמא ניתן להסתפק בצילום חי בלבד. הקלטה שאינה נחוצה להגשמת המטרה אינה עומדת במבחני המידתיות. ככל שקיים צורך להקליט, יש לקבוע את משך התקופה בה יישמרו ההקלטות. משך שמירת הצילומים יקבע בכל מקרה לגופו לפי מבחני המידתיות, בהתאם למטרה הספציפית של התקנת המצלמה ולרגישות המידע הנקלט בעדשתה.
- זכות העיון של המצולם. אופן מתן זכות העיון במידע מוסדר בסעיף 13 לחוק ובתקנות הגנת הפרטיות. אולם, לעיון בצילומים במצלמות המעקב יש להתייחס למאפיינים ייחודיים לנוכח אופי המאגר ובשים לב לקשיים הפרקטיים והמשפטיים הכרוכים במימוש זכות עיון באוסף הצילומים, סבור הרשם שבדרך כלל לא יהיה צורך להעניק זכות עיון במאגר הקלטות בו לא בוצע עיבוד של המידע המאפשר אחזור לפי זהות המצולמים, בתנאי שמשך שמירת הצילומים אינו עולה על 30 ימים.
- אבטחת מידע. סעיף 17 לחוק מטיל אחריות לאבטחת המידע במאגר על בעל מאגר המידע, מנהל מאגר המידע והמחזיק בו. אבטחת מידע מוגדרת בסעיף 7 לחוק כהגנה על שלמות המידע ומניעת חשיפתו העתקו או שימוש בו ללא רשות כדין. על
הגורמים האחראים לאבטחת המידע מוטל לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשגת
רמה נאותה שלה לפי דרישות הדין והרגולציה המעודכנים למועד הרלבנטי 17 , כאשר
המינימום הנדרש הוא נקיטת אמצעי האבטחה המפורטים בסעיף 3 לתקנות הגנת
הפרטיות (תנאי החזקת מידע ושמירתו וסדרי העברת מידע בין גופים ציבוריים), התשמ"ו
1986 .
- הגבלת השימוש במידע. אין לעשות שימוש בצילומים, ובכלל זה העברה, מסירה או גילוי לגורמים שאינם קשורים לארגון מציב המצלמות או למטרה המקורית של השימוש בצילומים. קל וחומר, שאסור גם למסור את הצילומים ממצלמת המעקב לפרסום באמצעי התקשורת, אלא במקרים קונקרטיים שבהם יש נימוקים מיוחדים ויוצאי דופן לכך.
לסיכום:
- כאשר על הפרק התקנת מצלמות מעקב בסביבת עבודה הנחשבת לרשות היחיד של העובד נדרשת הסכמתו. אם תחליט הרשות להתקין מצלמות בניגוד לרצונו יחשב הדבר להרעה בתנאי עבודתו ותעמוד לו הזכות להתפטר בדין מפוטר.
- גם ציבור המבקרים במשרדי הרשות הציבורים זכאים להתראה כל כי במקום מותקנות מצלמות מעקב. לרוב יעשה הדבר באמצעות שילוט מתאים.
- כאשר יחסי עבודה מוסדרים בהסכמים קיבוציים חשוב לערב גם את ועד העובדים בתהליך קבלת ההחלטות.
- המידע הנאגר המצלמות צריך שיהיה מטופל באופן שיבטיח את השמירה על הפרטיות של המצולמים. כמו כן צריך להבטיח כי המידע לא ישמר במאגר מעבר לדרוש ובכפוף למטרות שלשמן הותקנה המצלמה.