מאת: עו"ד טל פאר
הזכות לפרטיות היא זכותו של אדם למרחב פרטי פיזי או וירטואלי הנתון לשליטתו, מתוך ההכרה כי ישנם תחומים בחיי אדם שאינם אמורים להיות ברשות הרבים ללא הסכמתו המפורשת. הזכות לפרטיות היא חלק מזכויות האדם הטבעיות, להן זכאי כל אדם באשר הוא, משום שכל אדם זקוק לפרטיות על מנת לפתח ולממש את האוטונומיה שלו כפרט. הפרטיות מאפשרת לאדם לחיות את חייו ולשלוט על מידת החשיפה של חייו בהתאם לרצונו, ללא חשיפה, התערבות או חדירה לחייו.
מדובר בזכות יסוד, המוגנת באמנות ובהסכמים בינלאומיים, כמו גם בחקיקה בישראל ובעולם. מרבית החוקים בעולם מגבילים את הפרטיות כאשר היא מתנגשת בזכויות ובאינטרסים ציבוריים אחרים, כמו למשל: חופש הביטוי, חופש המידע, זכות הציבור לדעת, ביטחון ציבורי ואף מיסוי. לעיתים אנשים בוחרים לוותר על פרטיותם, לטובת הטבה פוטנציאליות שעשויה לצמוח מכך (כמו הגנה, פרסום או כסף).
בעידן המודרני ובמיוחד לאור ההתפתחויות הטכנולוגיות הסכנה לפגיעה בפרטיותו של האדם גדלה באופן משמעותי. התרחבות אמצעי התקשורת ההמוניים, ההתפתחות וגידול התפוצה של מכשירים טכנולוגיים המאפשרים האזנה, התחקות ובילוש ממרחק, התרחבות האיסוף והריכוז של מידע בידי גורמים ציבוריים (למשל, ביטוח לאומי, רשויות המס) ופרטיים (חברות ביטוח, בנקים ואח´) והגידול המהיר של האוכלוסייה וצפיפות הדיור – כל אלה גורמים אשר מביאים להחמרת הסכנה של הפגיעה בפרטיות. הפרט מוצא את עצמו חשוף לחלוטין בעניינים האישיים והוא חש סכנה של ממש כי ענייניו האינטימיים ייהפכו – ללא שום הצדקה – לנחלת הציבור. מצב חדש זה יצר את הצורך בהגנה על זכותו של האדם לפרטיות, ותפקידה של המערכת המשפטית לספק את ההגנה הזו.
במדינה דמוקרטית זכויות בסיסיות של אדם, לרבות הזכות לפרטיות נתפסים כערכים אשר המדינה חייבת להגן עליהם. רשויות השלטון פועלות בנאמנות לטובת הציבור וחבה עליהן חובה לשמור על הזכויות הללו. וכמובן, גם על כל אדם פרטי בחברה גם מוטלת חובה חוקית לכבד את זכויות זולתו.
החובה לכבד את הזכות לפרטיות מעוגנת במערכת המשפטית של המדינה, אשר קובעת את נורמות ההתנהגות הראויה בנוגע לפרטיות וגם קובעת דרכים לאכיפתן של אותן הנורמות במקרה של פגיעה אסורה בפרטיות. בהמשך נראה איזה נורמות ואיסורים קיימים במערכת המשפטית הישראלית.
החובה לכבד את הזכות לפרטיות מוטלת הן על פרטים והן על רשויות המדינה.
מהי פרטיות?
יש לציין כי המחוקק הישראלי בחר להימנע מלתת הגדרה תמציתית ומדויקת למונח "פרטיות" ובמקום זה הוא הגדיר מהן הדרכים האסורות לפגיעה בפרטיות.[1] [2] היעדר ההגדרה אינו מקרי, הוא נובע מהקושי העצום להגדיר את הזכות, קושי שלא נעלם מעיני ועדת כהן שעל בסיס המלצותיה נחקק בשעתו החוק.[3]
הזכות המשפטית לפרטיות נזכרה לראשונה במאמרם של עורכי הדין סמואל וורן ולואיס ברנדייס "The Right to Privacy". לימים היה ברנדייס לשופט בית המשפט העליון של ארצות הברית. בשנת 1890 פרסמו השניים את המאמר שנתן לזכות לפרטיות במשפט האמריקני את השם "הזכות להיעזב במנוחה".[4] וורן וברנדייס בחנו שורה של ענפי משפט קיימים, ובכל אחד זיהו והצביעו על אינטרסים עליהם אותו ענף משפטי מגן. אולם במבט-על, הבחינו כי אחד האינטרסים האלה שב ומופיע בניתוח שלהם מתוך ענפי משפט שונים כמו זכויות יוצרים, קניין, דיני נאמנות ועוד ענפים. תפוצתו של האינטרס הזה בענפי משפט שונים הביאה אותם להסיק כי ראוי להכיר בו כזכות נפרדת, אותה הגדירו כזכות לפרטיות, והגדרתה המפורסמת לפיהם, היא הזכות להיעזב במנוחה. ניתן להגדיר את דרך הטיעון הזו כ"טענה מושגית": מתוך עיון במושגי משפט קיימים, זיהו וורן וברנדייס אזור חפיפה אחד בין זכויות שונות, והגדירו את אזור החפיפה כמושג חדש: פרטיות. דרך טיעון זו מבריקה בכוחה השיכנועי: הרי הכותבים לא טענו שיש מקום ליצור זכות חדשה, שאז היה מוטל עליהם נטל להוכיח שזכות כזו אכן ראויה להכרה לפי תורת זכויות כלשהי. טענתם הייתה שהזכות כבר מוכרת בדין שהיה קיים בשעתם, ואילו החידוש שלהם היה, כך הצטנעו, בהצבעה על הזכות, בקריאתם בשם, ובהגדרת תוכנה כאמור, כזכות להיעזב במנוחה. דרך טיעון זו התאימה לימיהם הפורמליסטים של הכותבים, בטרם בא הריאליזם המשפטי לרסק את דרך הניתוח הכאילו-מדעית של המשפט. דרך טיעון זו אינה מצריכה פניה ליסודות העיוניים של הזכות, שהרי אם היא "כבר קיימת", בהיסטוריה והפרקטיקה הנוהגת, אין צורך להידרש למקומות ראשוניים. מאמרם הוא מיטב היצירה של המשפט המקובל, הפעם בכתיבה אקדמית, ולא ביצירה השיפוטית. [5]
הסוציולוג אלן וסטין הדגיש את ההיבט החברתי שבפרטיות וטען שהפרטיות היא צורך אנושי. וסטין הגדיר פרטיות כך "the claims of individuals, groups, or institutions to determine for themselves, how and to what extent information about them is communicated to others"..[6]
המשפטן האמריקני דניאל סולוב מציע טקסונומיה של קטגוריות של מצבי פגיעה בפרטיות במטרה להסיט את הדיון התאורטי והמשפטי בהגדרת מושג ה-"פרטיות" אל עבר ציון הפעילויות שמציבות איום על הפרטיות:[7]
איסוף מידע: (1) מעקב, (2) חקירה
עיבוד מידע: (3) צבירת מידע, (4) זיהוי על בסיס מידע, (5) אבטחת מידע, (6) שימושים אחרים במידע, (7) היעדר שקיפות כלפי מושא המידע
הפצת מידע: (8) הפרת אמון, (9) גילוי מידע, (10), חשיפה, (11) הגברת תפוצה של מידע, (12) סחיטה, (13) נטילת זהות, (14) עיוות מידע
חדירה: (15) פלישה, (16) התערבות בהחלטות
הפילוסופית הלן ניסנבאום מציעה גישה של "פרטיות הקשרית" לפיה הזכות לפרטיות היא הזכות לזרימה ראויה של מידע אישי. כלומר, הפרה של פרטיות לא מתרחשת כאשר נאסף מידע רב מדי על אודות הפרט, אלא כאשר חל שינוי בתהליך העברת המידע – בין אם בצד השולח ובין אם בצד המקבל. לדוגמה, עצם העובדה שהבנק מחזיק פרטים פיננסיים רבים על לקוחותיו אינה מהווה פגיעה או סכנה לפגיעה בפרטיות, כך גם לגבי מרפאה השומרת מידע רפואי אודות המטופלים במרפאה. אולם אם פרטים פיננסיים מהבנק יועברו למרפאה ולהפך, אזי תתרחש פגיעה בפרטיות. השינוי שחל בזרימת המידע הפר את התנאים שהתירו את החזקת המידע והוא שמהווה את הפגיעה בפרטיות.[8]
על פי המשפטנית רות גביזון הפרטיות היא מניעת גישה לא רצויה לאדם, ומורכבת משלושה תחומים:[9]
1.חדירה למרחב פיזי
2.פרסום מידע פרטי אודות האדם
3.אנונימיות, כלומר זכותו של אדם, בנסיבות רגילות, שלא יסירו מעליו את מסכת האנונימיות העוטפת אותו בחיי היום יום.
הגדרה נוספת ניתן למצוא בספרו של עו"ד אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות: "הפרטיות מגנה על אשכול של אינטרסים הנוגעים להגנה על האדם מפני חדירה פיזית לתחומו. זכות זו של פרטיות מבטיחה לאדם את היכולת להתבודד ולנקוט פעולות מוצנעות הרחק מעיני הזולת. פרטיות זו מעניקה לאדם את הזכות לדרוש שלא יתקרבו אליו יתר על המידה, שלא יעקבו אחריו ושלא יאיימו על האוטונומיה שלו באמצעות השגחה קרובה מדי. סוג זה של פרטיות מאפשר לאדם לקבוע למי תהיה נגישות פיזית אליו וממי ימנע כל מגע עימו".[10]
הקושי במציאת הגדרה מוצלחת ומוסכמת לזכות לפרטיות נעוץ בכמה ויכוחים בלתי פתורים בין משפטנים ופילוסופים שעסקו בתחום. ראשית, אין הסכמה באשר לאופי הפרטיות: יש הרואים אותה כזכות של האדם (Right), ואילו אחרים רואים אותה כמצב עניינים (State, Condition). שנית, קיימת מחלוקת לגבי האופן שבו פועלת ה"פרטיות". יש הטוענים כי הקביעה שהאדם נהנה מפרטיות פירושה היא הגבלת נגישות אליו, אחרים דוחים טענה זו שכן לדידם משמעות הפרטיות היא שליטה שקיימת לאדם על תחומים מסוימים של חייו. שלישית, קיים ויכוח, בעיקר בארה"ב, באשר לתוכן המושג. מחד גיסא ניצבים אלה הגורסים כי הפרטיות מסדירה את האוטונומיה האישית של האדם, והיא לב ליבה של הגדרת הפרטיות, מאידך גיסא ניצבים הגורסים כי הפרטיות מסדירה את הגנת המידע הנוגע לאדם, והוא המרכיב העיקרי בהגדרת הזכות לפרטיות.[11]
וכפי שתיאר זאת ביהמ"ש העליון: "הנה כי כן: הזכות לפרטיות היא, בין היתר, אחת הנגזרות של הזכות לכבוד. הכרה בפרטיות היא ההכרה באדם כפרט אוטונומי הזכאי לייחד אל מול האחרים. ייחוד זה הוא המאפשר לאדם להתבצר באישיותו כבעלת משמעות הראויה לכיבוד. פרטיותו של אדם היא כבודו וגם קניינו. זוהי המסגרת באמצעותה הוא עשוי, אם הוא בוחר בכך, לפתח את עצמיותו ולקבוע את מידת המעורבות של החברה בהתנהגותו ובמעשיו הפרטיים. זהו "מבצרו" הקנייני, האישי והנפשי". [12]
העדר ההגדרה המדוייקת לא מנע מבתי המשפט לקשור לראשה של הזכות לפרטיות כתרים כגון "הזכות המוערכת ביותר על-ידי בני האדם", ו"התחלת כל החירויות".[13] על הזכות לפרטיות נאמר גם כי "היא אחת החירויות המעצבות את אופיו של המשטר בישראל כמשטר דמוקרטי והיא אחת מזכויות העל המבססות את הכבוד והחירות להן זכאי אדם כאדם, כערך בפני עצמו".[14] השופט חיים כהן ז"ל ציין כי – "אם ראה המחוקק צורך להקדיש לפרטיות וצנעת-הפרט סעיף מיוחד בחוק היסוד, אין זאת כי אם רצה להדגיש חשיבותו המיוחדת של ערך הפרטיות, ואולי רצה גם שתישמע מתוך הדגשה זו דאגתו בגלל נפיצות הפרתה, וגינוי הפגיעות בה."[15]
לזכות לפרטיות יש כמה פנים:
1.הגנה על מרחב פיזי פרטי – כולל הבית הפרטי שלנו, התיקים שלנו.
2.הגנה על מידע ועל רעיונות – לכל אדם יש מידע ורעיונות משלו, ואסור להתערב בהם. במסגרת זו מוגנים גם המכתבים שאנחנו כותבים, שיחות פרטיות שלנו, שיחות טלפון והודעות דואר אלקטרוני.
3.הגנה על גופו ועל בריאותו של האדם – גופו של אדם שייך רק לו. לכן אסור לגעת בגופו של אדם ללא הסכמתו (וזה כולל רופאים).
אם אתם סבורים שהפרטיות שלכם נפגעה פנו אלינו להתייעצות.
[1] ס´ 2, חוק הגנת הפרטיות, תשמ"א-1981
[2] ס´ 7, חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו
[3] דין וחשבון הועדה להגנה מפני פגיעה בצנעת הפרט (יו"ר- שופט בית המשפט העליון, יצחק כהן, תשל"ז-1976).
[4] Samuel D. Warren and Louis D. Brandeis, The Right to Privacy,Harvard Law Review, Vol. 4, No. 5 (Dec. 15, 1890). pp. 193-220.
[5] מיכאל בירנהק, הזכות לפרטיות, 2006.
[6] Alan F. Westin, Privacy and Freedom, New York: Athenum, 1967
[7] Daniel J. Solove, A Taxonomy of Privacy, University of Pennsylvenia Law Review, Vol. 154, No. 3, January 2006.
[8] Helen Nissenbaum, Privacy in Context – Technology, Policy and the Integrity of Social Life, Stanford University Press, California, 2010.
[9] רות גביזון, "הזכות לפרטיות ולכבוד", קובץ מאמרים לזכרו של ח. שלח (1988), 65, 68-67.
[10] אלי הלם דיני הגנת הפרטיות, 2003.
[11] אלי הלם דיני הגנת הפרטיות, ראה הערה 16 לעיל.
[12] ע"פ 5026/97 גלעם ואח' נ' מדינת ישראל, דינים עליון נו 164.
[13] ע"פ 1302/92 מ"י נ' נחימאס, פ"ד מט(3) 309; בג"ץ 2481/93 דיין נ' מפקד מחוז ירושלים, פ"ד מח(2) 456.
[14] בש"פ 4481/00 יחזקאלי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5) 245, 250-249.
[15] חיים כהן "ערכיה של מדינה יהודית ודמוקרטית עיונים בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" הפרקליט – ספר היובל (התשנ"ד-1993) 9, 43.