האיזון העדין בין חופש ביטוי לזכות לשם טוב

מאת עו"ד מימון פאר

המתח בין בזכות לשם טוב לבין חופש ביטוי הוא מתח אינהרנטי בין שתי זכויות חוקתיות. אלא שהמתח מתגבר שעה שבין המתדיינים נימצא איש ציבור. אז נשאלת השאלה האם האיזון שבית משפט יעשה בין הזכויות יהיה שונה?

"טוב שם משמן טוב" אמר שלמה המלך בספר קהלת. לימים תורגמה זכות זו לחוק איסור לשון הרע – תשכ"ה – 1964, המאפשר להגן על שמו הטוב של אדם ואף לזכות אותו בפיצויים בהתאם לנסיבות.

לצד הזכות לשם טוב ניצבים עקרונות חוקתיים אחרים, חשובים לא פחות, דוגמת חופש הביטוי, חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת. חופש הביטוי נולד כזכות שנועדה להבטיח שוק רעיונות חופשי, מגוון דעות וחשיפת האמת, ולמרות העובדה שזכות זו לא מעוגנת בחקיקה או בחוק יסוד, בתי המשפט בישראל העניקו לה הגנה ומעמד מיוחד.

את האיזון בין הזכויות – הזכות לחופש ביטוי והזכות לשם טוב- עושה בית המשפט כאשר מונחת לפתחו תביעה מכח חוק איסור לשון הרע. לבית המשפט הסמכות לקבוע פיצויים סטטוטוריים ללא הוכחת נזק או פיצוי גבוה יותר בהתאם לנזק שהוכח.

המתח בין שתי זכויות אלו גובר שעה שבמחלוקת מעורב איש ציבור. מה לו לאיש ציבור אם לא שמו הטוב. לעיתים זהו הנכס החשוב ביותר שיש לו, לעיתים היחיד. אלא ששני צדדים למטבע: מן הצד האחד, נניח שבית המשפט יעניק משקל מכריע לשמו הטוב של האדם. מן העבר השני, הרי שניתן יהיה לטעון כי מי שעוסק בעניינו של הציבור צריך להיות חשוף באופן מוגבר לעינה של הביקורת הציבורית, נוקבת ככל שתהיה, ועל כן יש לתת משקל יתר לחופש הביטוי וזכות הציבור לדעת.

בפסיקה ניתן לזהות באופן ברור מתן בכורה לחופש הביטוי בסכסוכי לשון הרע בהם מעורבים אישי ציבור. אין להתעלם מכך כי העדפה זו מתרחשת על רקע תרבות פוליטית קלוקלת, שבה נציגי הציבור אינם ששים לקבל על עצמם אמות מידה מחמירות בכל הקשור להתנהלותם הציבורית ולמחויבות לטוהר מידות. עדות לכך הן פרשיות שחיתות והתנהלות ציבורית בלתי ראויה שהציבור נחשף אליהן חדשות לבקרים. פרשיות בהן אנשים שהציבור בחר או מינה לדאוג לענייניו רומסים ברגל גסה נורמות ציבוריות תקינות. מצב דברים זה מעצים את חשיבותם של אמצעי התקשורת וחופש הביטוי של חושפי השחיתויות למיניהן.  

 לא נכחד, להעדפה זו של חופש הביטוי, שמשמעותה חשיפת אנשי ציבור לביקורת חריפה ונוקבת הופכת לחרב פיפיות המונחת על צווארו של השרות הציבורי, יש גם מחיר. יש בכך כדי להותיר את המערכת הציבורית לא אטרקטיבית עבור אנשים טובים ומוכשרים אשר נרתעים לקבל על עצמם שליחות ציבורית, ובכך בא שכרו של הציבור בהפסדו.

ההלכה הפסוקה, כפי שהיא משתקפת משורה של פסקי דין (אבנרי, אפל, הרציקוביץ', חברת החשמל, בנזימן ועוד) קובעת כי בבואו של בית המשפט לבחון שאלות של הוצאת לשון הרע כלפי אדם המוגדר כאישיות ציבורית (בין אם מדובר בנבחר ציבור, עובד ציבור או דמות ציבורית) יובאו במכלול שיקוליו עובדת היותו של התובע איש ציבור אשר בחר במודע לקבל על עצמו את הסיכונים הטבעיים הנובעים מהמעמד. באותם סיכונים, אשר לטענת בית המשפט נלקחו בהחלטה מודעת, ניתן לציים גם את החשיפה לביקורת ציבורית, גם אם זו לעיתים נוקבת, גסה וחריפה.

לאור זאת ניתן לראות כי בתי המשפט, בבואם לאזן בין הזכויות המתנגשות, בהתאם לתכליות של חוק איסור לשון הרע- התשכ"ה, 1965, מעניקים עדיפות ברורה ומשקל גדול יותר לעיקרון חופש הביטוי על פני הזכות לשם טוב ככל שהדברים נוגעים לאישיות ציבורית. ניתן לראות גם כי בתי המשפט אף הרחיבו את ההגדרה לשאלה "מיהו איש ציבור?" וקבעו כי לעניין זה יכול אדם להיחשב "דמות ציבורית" גם אם אינו נושא משרה ציבורית רשמית.